הליכי גירושין מתפתחים לעיתים בכיוון קשה ביותר, בנם של בני הזוג, נחטף ע”י מי מהוריו לחו”ל שם מתגוררת משפחת אחד ההורים, על מנת לגור שם וכך לנתק את הילד מאביו/אמו לפי העניין.
כ15 תיקים שכאלה מגיעים לשולחנו של בית המשפט מידי שנה, הח”מ טיפל גם הוא במספר מקרים קשים מסוג זה.
עניין זה הוכר כסוגיה בין לאומית ומוסדרת ב”אמנת האג”, שהינה אמנה בין לאומית . עניינה של האמנה– הטלת חובה
להשיב ילד חטוף למדינה ממנה נחטף, ישראל מחויבת לאמנה מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) תשנ”א
1991.
יעדיה של אמנה זו הם: (א) להבטיח את החזרתם המידית של ילדים, אשר לא כדין, הורחקו אל מדינה חתומה באמנה או לא הוחזרו ממנה, וכן (ב) להבטיח כי זכויות משמורת וביקור על פי הדין של מדינה מתקשרת
יכובדו ביעילות בשאר המדינות המתקשרות.
לשון האמנה בעניין זה הינה חד משמעית ( ציטוט מסע’ 12 של האמנה):
“ילד, אשר לא כדין, הורחק או לא הוחזר כאמור בסעיף 3, וביום פתיחת ההליכים בפני הרשות השיפוטית או המנהלית של המדינה המתקשרת שבה נמצא הילד חלפה תקופה של פחות משנה מתאריך ההרחקה או אי ההחזרה שלא כדין, תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר.”
הייחוד באמנה זאת הינה בכך שהיא מטילה חובה על בית המשפט להורות על החזרת הילד החטוף ,אין לבית המשפט כל שיקול דעת בעניין .כיום , הדרך הטובה ביותר להיאבק בחטיפה היא חובת החזרה מידית של הילד, באמצעות פנייה לבית המשפט למשפחה ליישום “אמנת האג” .
במקרה של חטיפת ילדים ע”י מי מהוריו לחו”ל רשאי ההורה לפנות לבית המשפט למשפחה במדינה אליה נחטף הילד שייתן הוראה מידית להשיב את הילד למדינה בה התגורר.
סע’ 11 של האמנה מחייב לפעול בדחיפות. עניין זה אף הוא מוסדר בתקנות.
תקנה 295 ח’: “הדיון בתביעה יתקיים לא מאוחר מ15 ימים מהגשת התביעה”.
לעיתים טענה העולה, מצד ההורה החוטף היא שהילד עצמו אינו רוצה לחזור למדינה ממנה נחטף ,או שייגרם נזק לילד אם ישוב למדינה ממנה נחטף.
האמנה אינה מאפשרת כל שיקול דעת מסוג שכזה.
זאת חרף העובדה שסעיף 13 לאמנה פותחת פתח לטענה מסוג זה,
לשון הסעיף:
“קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל”.
נקבע כי יש לפרש סעיף זה באופן מצומצם ביותר ואין לתת כמעט כל שיקול דעת לבית המשפט .
עליו להורות על השבת הילד לאלתר.
וכך בפס”ד שניתן לפני מספר שנים: האם החוטפת טענה שיגרם לילדים נזק בכך שהאב רוצה לאסלם אותם:
כן נטען ,שהילדים שהיו בני 10 ו 12 אמרו שאינם רוצים לחזור לאיטליה .
ביהמ”ש בארץ דחה טענות אלו ,והורה להשיב את הילדים לארץ מוצאם (איטליה) .
מקרה דומה שהגיע לטיפולי :ילד להורים ממוצא ישראלי נחטף מדרום אפריקה, ע”י האם שטענה כי האב אלים .
ייצגתי את האב שחשש שהאם שהיתה ממוצא רוסי מתעתדת להעביר את הילד לרוסיה ולגדלו שם כילד נוצרי .בית המשפט קבע נחרצות כי יש להורות על השבת הילד לארץ מוצאו.
מתוך אימון מלא ברשויות בדרום אפריקה לטפל בסוגיה זו ע”פ סמכותם.
הרעיון המרכזי הגלום ב”אמנת האג” הוא הוראה לרשויות החוק ,להשיב את הילד למדינה ממנה נחטף, לאלתר, כאשר אנו נותנים אימון מלא בשיקול דעת המדינה ממנה נחטף והרשויות שם לטפל בבעיות המורכבות של הילד וצרכיו שם.
מה בעניין מדינות שאינן חתומות על האמנה ?
לדוגמא חטיפת ילד לרוסיה או מדינה אחרת שאינה חתומה :
במקרה זה בית המשפט משתמש בסמכותו למתן צו ה”ביאס קורפוס”– (הבאת הגופה) (סע’ 15 ד לחוק השפיטה) לפיו ביהמ”ש מוסמך לתת צווים לשחרור אנשים
שנעצרו או נאסרו שלא כדין.
בג”צ נהג להשתמש בצו זה לשחרר את הילד הנחטף ולהשיבו למדינה ממנה נחטף.
למשרדי הגיעו גם תיקים שכאלו וחשוב להדגיש כי בניגוד לאמנת האג.
לבית המשפט שיקול דעת רחב ביותר ביישום והפעלת צו זה.
ולכן הליך בכל הנוגע לחטיפת ילד ממדינה שאינה חתומה על האמנה הינו מורכב הרבה יותר …
אך פעולה נחרצת ויעילה תביא לכך שגם במקרה זה בית המשפט יורה על השבת הקטין לארץ מוצאו.
חשוב לציין כי במקרים כאלו הבעיה מתעוררת בעיקר בחטיפת ילד מישראל למדינה שאינה חתומה ,שכן אם הילד ייחטף לישראל הרי שבמדינתנו מערכת שיפוט נאורה יחסית,אשר בהחלט תכבד את ריבונות המדינה
ממנה נחטף הילד ,ותורה בסופו של יום להשבתו.
אך במקרה של חטיפת ילד לרוסיה ולמדינות רבות נוספות שאינן חתומות על האמנה, המצב קשה הרבה יותר.
לא מכבר פורסם מקרה של חטיפת ילד ע”י אמו לרוסיה .בית המשפט ברוסיה סרב לתת צו “הביאס קורפוס” והילד לא ראה את אביו כבר כ 10 שנים.
במקרים בהם יש חשש כזה ,רצוי להוציא מבעוד מועד צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד הילד ,כדי למנוע חלילה תופעה זו אשר תוצאותיה יכולות להיות הרות אסון.
