שתי תמורות מהפכניות חלו בשנים האחרונות בבתי המשפט לענייני משפחה: הראשונה בעניין חלוקת השהייה של הקטינים בין בני הזוג לעת פרידתם והשנייה בתחום תשלום שיעור המזונות שבו מחויב האב לילדיו.
בעבר מקובל היה כי ילדים עד גיל 6, היו באופן קטגורי במשמורת אמם לעת פרידת הוריהם, בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סעיף 25). גישה זו קרויה בפי כל: "חזקת הגיל הרך" ולמעשה, בפועל מה שהיה קורה, ללא קשר לגיל, ילדים עד גיל 18 ברוב רובם של המקרים, שהיו מובאים בפני ביהמ"ש, כברירת מחדל, היו מועברים למשמרתה של אמם. כמו כן, במקרים של מחלוקת בין ההורים על מי המשמורן הראוי היו ממליצות פקידות הסעד, כי המשמורת תהא אצל האם.
בהתאם לכך, נקבעו מזונות עבור הילדים בשיעור הנקוב בחוק וכפי שפירטתי במאמרים אחרים, בשיעור מלוא צרכיהם.
והנה בשורה חדשה צמחה מפיהם של הערכאות המשפטיות, יפה אמר לעניין זה כבוד השופט נחשון פישר בתמ"ש 25027-02-14 "הפסיקה נכון לימים אלה, רואה במשמורת משותפת כדרך המלך להתנהלות תקינה ראויה ושוויונית בין ההורים" ונקבע כי ברירת המחדל אינה בהכרח משמורת אצל האם, אלא משמורת משותפת, קרי, חלוקה שוויונית של שהיית הילדים אצל שני ההורים.
אינני אומר שמעתה תמיד בכל סכסוך גירושין, משמורת הילדים תהיה משותפת והחלוקה ההורית תהיה שווה, אך ניתן לאמר לכל הפחות, כי באחוז גבוה מהמקרים המובאים בפני ביהמ"ש, המשמורת והחלוקה ההורית שוות הן ובהחלט ניתן לומר ש"משמורת משותפת" הנה בגדר ברירת המחדל לחלוקת השהייה של הילדים אצל הוריהם לעת פרידה.
כמובן שעדיין אם הורה יטען כי העניין אינו לטובת הילדים ויביא הוכחות לכך והדבר יוכח, ברור שהמשמורת לא תהיה משותפת.
מציאות נוספת היא אם אחד ההורים איננו רוצה או איננו יכול לשהות עם הקטין בחלוקה הורית שווה, אם בגלל סיבות שאינן תלויות בו כגון: עבודה או מחלה, או שהוא חש כי איננו יכול מסיבותיו הוא שהמשמורת תהיה משותפת. במקרים כאלה המשמורת לא תהיה משותפת כמובן, אלא אצל אחד ההורים.
בד בבד עם גישה זו, נושא חזקת הגיל הרך אף הוא נידון לעתים קרובות בבתי המשפט והגישה כיום הנה כי במרבית המקרים ובהתאם לנסיבות יש לקבוע כי גם ילדים בגיל הרך, יחיו בהורות משותפת. עניין זה עומד לבוא על פתרונו הסטטוטורי, מאחר ולפני שנה עברה בכנסת הצעת חוק לביטול "חזקת הגיל הרך" ולפני כמחצית השנה, הוסכם להעלות הצעת חוק שתצמצם או כמעט ותבטל לחלוטין את "חזקת הגיל הרך", ממנה נשמע ככל הנראה בזמן הקרוב.
מהפך נוסף, מוצא את ביטויו בפסק דין של ביהמ"ש העליון בבר"א 919/17, בו אומצה גישה מהפכנית, שבעצם שינתה מהיסוד את אופן חיוב המזונות שהיה מקובל עד מועד פסק הדין.
בהתאם לפסק דין זה, החל מגיל 6, המזונות אינם מחושבים לפי העיקרון המסורתי של צרכים הכרחיים באופן קטגורי שמוטלים על האב, אלא חיוב שקרוי מלשון ההלכה : "דין צדקה", קרי החלוקה תהיה שוויונית בהתאם להכנסותיו של כל אחד מההורים.
ביהמ"ש יבחן את הכנסתו של כל הורה, את צרכיו של הילד ואת השיעור הפנוי שיש לכל הורה כדי לתת לצרכיו של הילד. ראוי לעניין זה לצטט מלשון פסק הדין: "בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מדין צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע על פי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, ובשים לב למכלול נסיבות המקרה"
במציאות זו, כאשר הילדים הינם במשמורת האם כיום, שיעור המזונות המוטל על האב, נמוך יותר ממה שהיה מקובל בעבר, כי ביהמ"ש מביא בחשבון בפסיקת המזונות, גם את הכנסתה הפנויה של האם ומשכלל את הכנסות שני ההורים ביחס לצרכי הילדים.
כמוכן ובעקבות פסק דין זה, כאשר המשמורת על הילדים הינה משותפת (ברירת המחדל היום) והכנסותיהם של ההורים דומות, אפילו אם יש פער קטן, לא יהיו מזונות כלל או שהם יהיו בשיעור נמוך ביותר וודאי נמוך משמעותית מהסכומים שנקבעו עד מתן פסק הדין החדש.
לסיכום, ניתן לומר כי בבוא זוג להתגרש או להפריד את דרכו, עליו להביא בחשבון מציאות בה האחריות ההורית שלו תהיה שוויונית, ללא הבדל מגדר וששיעור המזונות גם הוא יחושב בהתאם ליכולת של כל הורה, תוך התחשבות בחלוקת השהייה ובצרכי הילדים.
